אמנות, נשים והומור , בד בבד
אמניות יוצרות בחומרים רכים
אריגה, טוויה, רקמה וסריגה הן מלאכות יד עתיקות יומין שעסקו בהן לרב נשים. ומעולם לא הייתה להן יומרה להיכלל בתחום האמנות. אך עם כניסתן של יותר ויותר נשים לעולם האמנות, טכניקות וחומרים שנחשבו במשך שנים רבות "נשיים", הלכו ותפסו יותר ויותר מקום. זו הייתה אחת הדרכים להדגיש את זהותן ודרך לגשר בין מלאכת היד המסורתית לבין אמנות. מכיוון שלאורך ההיסטוריה של האמנות הייתה זו נישה שגברים כמעט לא חדרו אליה, נשים מצאו בה כר נרחב להביע את עצמן ולהדגיש את ייחודן המגדרי.
אמנם, פיסול רך מזוהה בעולם האמנות המודרנית בראש וראשונה עם אולדנבורג, מי שיצר את פסלי הויניל הענקיים, אך לא כולם יודעים כי מאחורי הרעיון שניתן ליצור פיסול רך, עמדה אשתו הראשונה פט מוסצ'ינסקי שעסקה בעיצוב תפאורות לתיאטרון ואף תפרה עבורו את הפסלים, וכי לאמנית היפנית יאיוי קוסמה הייתה השפעה לא מבוטלת על עבודתו. הפיסול הרך ויצירות טקסטיל נעשו בשנים האחרונות כמעט מובנים מאליהם. הם הצליחו ללכוד את תשומת לב המבקרים והתקשורת. מוזיאונים וגלריות נוטים להציג יצירות מסוג זה יותר מאי פעם. יעידו על כך הפסלים הרכים של לואיז בורז'ואה, המיצבים של אנט מסאז'ה, יצירות הענק של ג'ואנה ושקונסלוש, פסליה ההומוריסטים של שרה לוקס והיצירות ההזויות של האמנית היפנית יאיוי קוסמה.
לואיז בורז'ואה Louise Bourgeois)), אחת האמניות הכריזמטיות, המעניינות, החשובות והמשפיעות ביותר במאה השנים האחרונות, נחשבת לדמות נשית פורצת דרך באמנות העכשווית. היא השפיעה רבות על עולם האמנות ועל יוצרים צעירים. מנעד החומרים והנושאים בהם היא עוסקת הוא עצום. היא רושמת ומציירת בעיפרון, דיו, גואש וצבעי מים. מפסלת בלייטקס, גומי, גבס, שיש וברונזה. עבודותיה עוסקת בגוף, במין, בזהות ובמגדר. הדימויים עשירים בסמלים ובמטפורות ומביעים תחושות של תשוקה, תוקפנות, שליטה וכניעה, כאב ואובדן. ועם זאת יצירותיה ניחנות בחוש הומור לא מבוטל.
מעניינים במיוחד הפסלים הרכים המתקשרים לביוגרפיה שלה. בדים מילאו תפקיד חשוב בחייה של בורז'ואה. היא נולדה בפריז ב-1911 למשפחה שעסקה באריגה ובטוויה של שטיחים, בשחזור ובשימור שטיחי קיר אמנותיים. בילדותה עזרה לאמה בעסק המשפחתי תיקנה והטליאה. במשך שנים ארוכות אספה בגדים, מפות, מפיות ומצעים ומאמצע שנות התשעים החלה בורז'ואה להפוך את חומרי הטקסטיל הללו ליצירות אמנות. באמצעות התפירה ניסתה בורז'ואה לעשות תיקון פסיכולוגי לאירוע הפסיכולוגי המשמעותי בחייה. הגילוי שאביה מנהל רומן עם המורה לאנגלית שלה, דבר שבורז'ואה ראתה בו בגידה מצד שניהם. העינוי והמבוכה שהסב לה האב היו מקור מתמיד לכאב ולהשראה כאחד. כשנחשפה פרשת האהבים ניסתה הבת להתאבד, וזמן קצר אחר כך סעדה את אמה ההולכת ונחלשת עד שזו מתה. באמצעות הבובות הרכות שהיא יוצרת, היא מפצה על מצבים רגשיים לא פתורים שהתרחשו במציאות, היא מטפלת בהם ומתקנת אותם. "תמיד היה לי פחד מפרידה ונטישה" היא אומרת. "התפירה היא הניסיון שלי לשמור על דברים ביחד ולעשות אותם שלמים ".
הפסלים הרכים משמשים לה מין מסכה או מטריית הגנה שבאמצעותה היא מבטאת את יצריה התוקפניים, את התסכול והחרדות. "בילדותי," אומרת בורז'ואה, "כל הנשים בבית היו משתמשות במחטים. תמיד הייתה לי משיכה לכוח הקסם של המחט. המחט משמשת כדי לתקן את הנזק". החומר הרך, הכולל פיסות בגדים, מצעים, ומגבות, משמשים אותה בנושאים הקשורים לעולם האשה, הריון, אם וילד, גבר ואשה פסלים העמוסים בפרשנויות אנושיות נשיות, כמו חום, אינטימיות ופגיעות. למרות העיסוק בנושאים כואבים, הפסלים הרכים שלה ניחנים בהומור חתרני ומשחרר. היא מרשה לעצמה לקרוץ, לעוות, להגזים ובכך להעצים את המסרים ואת החוויה הרגשית שהפסלים יוצרים.
האמנית הצרפתיה אנט מסאז'ה Annette Messager
מעידה על עצמה שעיקר עניינה לשקף את היותה אישה- אמנית. ביצירתה היא מדגישה זהות נשית ומתמודדת עם מאות שנים של שנאה והדרת נשים. באחת היצירות שלה היא משלבת מפית עליה רקמה אימרה מקובלת "כשילדה נולדת אפילו הקירות בוכים". את החומרים ליצירתה היא מוצאת בבית. היא אוספת, גוזרת, צובעת, תופרת וסורגת. מקפידה לעשות את כל העבודה בעצמה, עבודת יד עמלנית המורכבת מפריטים רבים: צעצועי קטיפה, פרווה, בדים, רקמה, חוטים וסריגים. גרביים, צעיפים וגרבי רשת - כולם קשורות לנשיות. אלה הופכים לאברי גוף מפורקים תלויים באוויר, דובוני צעצוע משופדים, ציפורים מפוחלצות ויצורים דמיוניים. דרכם היא חוזרת לעולם הילדות ובאמצעותם היא בוחנת את הסתירות הגלומות במצבו של האדם: דת וחילוניות, הומור ופחד, אהבה וכאב, אישה וגבר, בעלי חיים ובני אדם, ילדות ובגרות, חיים ומוות.
לאמנות שלה יש אופי של משחק, המורכב מדמיון פרוע, תמימות ילדותית, אלימות אכזרית והומור מקאברי, האופייני לעתים להומור של קרנבל. המיצבים הענקיים שלה הם מעין מלכודות דבש מפתות בצבעוניות שלהם, בעושר החומרים, בתנועה ובחוסר היציבות שלהן, ומתחת למעטה המשעשע המפתה, מסתתרים מסרים מבעיתים של חרדה, של אימה, ושל מוות.
הקול הפמיניסטי חתרני, מחלחל גם ליצירותיה של האמנית הפורטוגלית ג'ואנה ושקונסלוש Joana Vasconcelos אחת האמנויות הבולטות באמנות העכשווית, והאמנית הראשונה שהציגה בארמון ורסאי. גוף העבודות הגדול שלה עשוי חומרי טקסטיל רכים בהם היא משלבת בדים תעשייתיים ועבודות יד, תפירה, רקמה, סריגת קרושה, קישוטים והטלאות לבד. היא עוטפת פסלי בעלי חיים, חפצים ודמויות אדם בסריגת קרושה (סריגה במסרגה אחת) מלאכת נשים פורטוגזית מסורתית. הפסלים העטופים רומזים על מעמדה של האשה הפורטוגזית, שנדחקה מהמרחב הציבורי, נאלצה להישאר בתחומי הבית ועסקה במלאכת נשים. כתגובה לכך כובשת ושקונסלוש את עולם האמנות הגברי במיצבי ענק הבנויים על עבודה נשית. היצירות שלה מושתתות על ניכוס אובייקטים והוצאתם מהקשרם. בזאת היא ממשיכה את מסורת הרדי מייד של דושן ואת הפופ ארט, אך היא מסיטה אותם באמצעות החומרים הרכים למחוזות אחרים.
ביצירה הפרובוקטיביות שלה "הכלה", נברשת בגובה של חמישה מטר שהוצגה לראשונה בבייאנלה בוונציה ב-2005, היא השתמשה ב-25 אלף טמפונים. נברשת הטמפונים יכולה לייצג את מהות הרוח הפמיניסטית שלה. יצירה שרק אשה יכולה להעלות בדעתה. בה פריט נשי אינטימי, מוסתר, הופך למיצב ציבורי ענק מרהיב ביופיו . זוהי גם מעין פרודיה לרדי מייד של דושן, אלא שכאן ל"מוכן" חוברת עבודת נמלים ידנית. בהעמדת הנברשת בארמון ורסאי לצד נברשות הקריסטל הנוצצות, היא בוחנת מחדש את מושגי היופי, את היחס לחומרים יקרים ולחומרים נחותים ואת המוצר התעשייתי לעומת עבודת הידיים.
לאחרונה עובדת ושקונסלוש לרוב על פי הזמנה, למען חלל מסוים שאליו היא מנסה לחבור באמצעות עבודתה. היא נמנעת מליצור אובייקט הממלא את החלל או מקשט אותו, אלא חותרת ליצור עבודה שתתייחס למבנה. בסדרת הוולקיריות שהחלה בה ב- 2004 היא קושרת בין עבודת נשים למיתוס, בין אמנות לגורל, הוולקריות הן ישויות נשיות מהאגדה הנורדית. הן משרתות האל אודין, ותפקידן להביא את הלוחמים הראויים ביותר לאחר מותם להיכלו. על פי האגדה הנורדית ביכולתן להשפיע גם על מהלך הקרבות, לעזור ללוחמים מסוימים ולהזיק לאחרים. הן עושות זאת באמצעות כבילת הלוחמים בשלשלאות בלתי נראות, המאטות אותם ומונעות מהם להילחם כהלכה. כמו במיתוסים ובאגדות עמים אחרים, אלות גורל קשורות למלאכות כמו אריגה, טוויה וסריגה. כך יוצרת ושקונסלוש מפלצת ענק צבעונית, השולחת לחלל המבנה את זרועותיה הדמיוניות בדמות צורות אורגניות מוזרות.
האמנית הבריטית הפרובוקטיבית, שרה לוקאס, יוצרת פיסול רך, מתריס ובוטה ומפתיעה אף היא בחומרים ובחיבורים לא שגרתיים. חפצים הנמצאים בסביבתה הקרובה רהיטים, פרטי לבוש, כלי בית וסיגריות "כשיש חפצים זמינים לידך למה לא להשתמש בהם?", היא אומרת.
בתחילת 1990 החלה להשתמש ברהיטים כתחליף לגוף האדם, בדרך כלל תאור של אברי מין עם נטייה למשחקי מלים גסות. החומרים של לוקאס - רהיטים, בגדים, מזון - הם פיסולים ואסוציאטיביים כאחד, גרבי ניילון ממולאים בצמר גפן, הופכים גפיים פרושים של גוף נשי. הגרביונים הם אינטימיים, ארוטיים, אך זולים וחד פעמיים. במיצג כלבה (שולחן, חולצת טריקו, מלונים, דגים מעושנים באריזת ואקום, 1995), היא משלבת צהובון המייצג תרבות שונאת נשים עם הכלכלה של תוצרת מוכנה, מתוך כוונה להתמודד עם סטריאוטיפים מיניים.
ביצירות אחרות שלה לוקס מתכתבת עם נושאים מתולדות האמנות ומקנה להם פרשנות אישית עכשווית. הדרקון המודרני של לוקאס ,עשוי מאלפי סיגריות מלבורו שמסמלות את הדרקון הפנימי של החברה שלנו, מנגנון ההרס העצמי של כל אחד מאיתנו, שבא לידי ביטוי בין השאר גם בתרבות העישון שהפכה להיות נורמה חברתית. לוקאס מנסה לפקוח את עינינו, לטלטל אותנו ולגרום לנו לשאול שאלות על ה-"drag on" הנורמות החברתיות שהשתרשו בחברתנו.
"ישו אתה יודע שזה לא קל" – היא אולי תגובה על הקושי בהפסקת עישון. לוקאס, החלה, לראשונה לעשן כשהייתה 9. במשך שנים היא הייתה מכורה לשתי חפיסות מרלבורו ביום. עד שהחליטה להפסיק לעשן. העבודות צצו מההשראה להשתמש בסיגריות כבויות אותם הדביקה על אובייקטים כגון: שירותים, גמדי גינה, ופחיות משקה. את האובססיה שלה עם סיגריות כחומרים לאמנות, המצביע על הקשר בין עישון ופעילות מינית כפייתית .
אמנות כפייתית מאפיינת גם את יצירתה של האמנית היפנית יאיוי קוסמה ( Yayoi Kusama), קוסמה מפורסמת ב"פולקה דוטס" שלה, עבודות המעוטרת באובססיביות בנקודות. הביוגרפיה שלה לא פשוטה, בילדותה חיה עם אם מוכה ועם אב רודף נשים ומתעלל. היא מעידה על עצמה כי היצירות שלה מושפעות מאובססיה טורדנית הקיימת בגופה. מכאן החזרה הבלתי פוסקת על צורות ומרקמים העוזרת לה להתמודד עם חרדות. את הצורות הללו היא קושרת להזיותיה הראשונות, שורשי מחלת הנפש שלה, שהתרחשו בימי מלחמת העולם. סיגליות בעלות פנים אנושיות החלו מדברות אליה וצורות של פרחים עטפו את החדר. תרגום החזיונות הללו לציורים הרגיע אותה, בראיונות אחרים סיפרה על אמא מכה שהצביטות שלה הותירו סימנים עגולים בגופה.
בשנות הששים קוסמה מתחילה בסדרת פסלים רכים המשקפים את החרדות המיניות שלה, היא מכסה רהיטים באובססיה האופיינית לה, במאות פסלים פאליים קטנים העשויים בד לבן. ריבוי אברי המין הרכים, הגדלים כמין פירות מוזרים, מפסיקים להיות מפחידים או אירוטיים והופכים להיות מצחיקים. וקוסמה משתרעת עליהם ספק משתעשעת ספק מתגרה.
פיסול רך תפירה וסריגה אינם האופציה היחידה בה נשים משתמשות בבדים ביצירתן
הצלמת האמריקאית פטי קרול (Patty Carroll) , משלבת ביצירות שלה, הומור, דמיון וצבע. היא מצלמת נשים המסתתרות מאחורי בדים. בסדרת צילומים שהיא מכנה "נשים אנונימיות", הנשים עצמן בלתי נראות, הן נועדו להעביר את הרעיון שכפי שאנו יכולים לשנות את המרחב בו אנו חיים, הסביבה יכולה להצביע על הזהות שלנו ולשנות אותה. לכיסוי הנשים קרול בוחרת בדים מתקופות שונות וממקומות שונים. בחירת הבדים מעידה על התקופה שבה חיה האשה, על המרחב הגיאוגרפי, על מעמדה ועל תפקידה בחברה ובבית. קרול אומרת שהסדרה באה לאפיין מצבים קיצוניים של ביתיות : הבית כמקום של נוחות, או לחלופין, מקום שבו בדים, וילונות, שטיחים הם קישוט המסווה את האינדיבידואליות של האשה. הבדים ביצירה פועלים הן כסימן חזותי, הן כפרשנות מילולית והן כמסך או מסכה, מגוון הדמויות והבדים העוטפים אותן ביצירתה של פטי קרול הוא עצום הדמויות מייצגות אלות יווניות או רומיות, נזירות, פסלים מהרנסנס, נשים לובשות בורקה, כוהנות ועקרות בית. פטי קרול מאמינה שלכל אחד מאתנו יש זהות נסתרת שנוצרה על ידי מסורות אישיות, זיכרונות, ורעיונות שמוסווים מהעולם החיצוני. למרות שהסדרה נקראת נשים אנונימיות ופניהן לא נראות, היא מצליחה לתת לכל אחת מהן זהות ייחודית משלה.
גם שאדי גדריאן, מצלמת נשים אנונימיות, אלא שהיא באה מעולם שונה, גדריאן היא צלמת צעירה שחיה ופועלת בטהרן, בעלת קול אמיץ ומעניין. התצלומים שלה מושפעים מסגנון צילום איראני מן המאה ה- 19. הם מלאים הומור, תחכום וחיבה לחיי היום יום, אבל מציעים גם הסתכלות מורכבת וביקורתית על הפער בין החיים האמיתיים של נשים באיראן לבין הסטריאוטיפ הרווח לגביהן בתוך עולם האסלאם ומחוצה לו.. הפורטרטים של גדריאן מתארים כולם נשים עטופות בצ'אדור שאת פניהן מסתירים כלי בית שונים (כפפת מטבח,מסננת מטאטא מגהץ ) רמז לתפקידה של האשה בחברה המעדיפה לראות אותה עוסקת בעבודות הבית. אשה ללא פנים, ללא הבעת רגשות או דעה.
שירין פאקים (Fakhim) אף היא אמנית אירנית, נועזת ובוטה יותר בביקורת שלה. זונות טהרן, היא קבוצת פסלים רכים אירוניים וגרוטסקים בהם היא משתמשת בהומור אבסורדי ואוהד כדי לטפל בבעיה חברתית מטרידה באיראן בה נערות צעירות מידרדרות לזנות. הזנות בטהרן היא מכת מדינה. ב- 2002 הוערך כי היו 100,000 זונות עובדות בטהראן, זאת למרות המוניטין הבינלאומי של איראן כמדינה מוסרית עם סטנדרטים גבוהים, במיוחד במה שנוגע לנשים. רבות מהנשים הללו מונעות לזנות בגלל מצבים פוגעניים ובגלל העוני שנגרם מהאובדן המסיבי של גברים בתקופת המלחמה.
הפסלים הרכים של פאקין עשויים מרדי מייד של בגדי נשים, צעיפים, פאות, כלי בית ואביזרים שונים היוצרים גרוטסקה המדגישה את הצביעות המקיפה את תעשיית המין. הייצוג של היצאניות מבוסס על סטריאוטיפים גסים, הלקוחים מהתרבות המערבית. במציאות בטהרן על הבנות ללבוש חיג'אב, והם ניתנת לזיהוי באמצעות אותות סמויים ועדינים יותר.
בחלק מהפסלים פאקין משלבת כלים המשמשים לבקשת נדבות או מטהרי אויר כדי לרמוז על ההיבט הכלכלי של התופעה.
מקצת האמניות שהוזכרו כאן, מתוך שורה ארוכה של אמניות נוספות העוסקות בחומרים רכים, מעידות על כך שהפיסול הרך שנעשה ע"י נשים אינו רך כפי שהוא נראה, בדרכן הייחודית ובלא מעט הומור הן מתנגדות מורדות, מתריסות ומשנות בהדרגה את פני עולם האמנות.
לצפייה בתמונות:
http://www.slideshare.net/HadassaGorohovski/ss-45468436
הדסה גורוחובסקי מרצה לתולדות האמנות, אמנית יוצרת ואוצרת מדריכה סיורים בדגש אמנות בארץ ובחו"ל. בקרו אותי בפייסבוק
